החוק הישראלי קובע, כי כל פציעה של אדם בעת שהיה בדרכו לעבודה או בחזרה ממנה, מוגדרת כתאונת עבודה. משמעות קביעה זו היא שאדם שנפגע בנסיבות הנ"ל רשאי לתבוע את המוסד לביטחון לאומי ולקבל ממנו פיצויים בהתאם לרמת הנזק שנגרם לו וקביעותו. יודגש, כי בכדי שתביעתו לא תידחה, על האדם הפגוע להוכיח כי הפציעה אכן אירעה בדרכו מביתו אל העבודה או ממנה בחזרה לביתו.
מה יש לעשות בעת תאונת דרכים שהיא גם תאונת עבודה?
בפני נפגעי תאונות הדרכים שהן גם תאונות עבודה עומדים שני מסלולי תביעה אפשריים, כאשר הראשון הינו תביעת פיצויים מחברת הביטוח שביטחה את הרכב שבו נהג או נסע הנפגע היות ומדובר בתאונת דרכים לכל דבר, והשני- תביעת פיצויים מהביטוח הלאומי בגין כך שמדובר בתאונת עבודה. יודגש, כי במקרה שבהם נעשה שימוש בשני מישורי התביעה האפשריים במקביל סכום הפיצויים איננו מוכפל; כך, מופחת סכום הפיצוי שנקבע לחברת ביטוח הרכב על פי הסכום שקיבל העובד הפגוע מביטוח לאומי.
ומה במקרים שבהם סכום הפיצויים מביטוח לאומי גבוה מהסכום הנקבע עבור פיצויים מחברת הביטוח?
במקרים מסוג זה, נראה כי סכום הפיצויים שנקבע עבור חברת ביטוח הרכב "נבלע" בתגמולי הביטוח הלאומי- אך לא כן. על פי החוק, נקבע כי על חברת הביטוח לפצות את הנהג או הנוסע הנפגע בסכום שמהווה 25% אחוז מסכום הפיצויים אשר נקבע בדין בית המשפט, וכך "נהנה" הנפגע מפיצויי המוסד לביטוח לאומי כמו גם באופן חלקי גם מפיצויי חברת הביטוח.
